View Untitled in a larger map
נולדתי בשנת 1909 בעיר ונעיקל בחבל הרור בגרמניה( לא רחוק מאסן שהייתה עיר תעשית הנשק הגדולה בגרמניה).
לאבא היתה חנות רהיטים גדולה מאוד עם מחסן גדול ששמש לנו בתור ילדים, מגרש למשחקים.
חיינו בבית גדול שהיה שייך לנו, שהיו בו 7 חדרים והיו לנו 2 עוזרות בית. החיים עברו כמו אצל כל המשפחות היהודיות, הבורגניות, בנוחיות די רבה.
אמא באה מפולין ואבא משלזיה עליונה (פעם פולין פעם גרמניה). הבית היה שומר מסורת אדוק למדי.
במלחמת העולם הראשונה, 1914, החליטו הורי לעזוב את ונעיקל, בגלל הקרבה לאסן שהיה בה סיכוי לסכנה גדולה יותר (בגלל תעשיית הנשק), ועברנו לדורטמונד, בדורטמונד הלכתי לבית ספר יהודי. היינו בדורטמונד עד 1918, ההורים נסעו יום יום לונעיקל, להחזיק ולמכור בחנות, המשכנו את החיים בונעיקל.
בשנים 1924-1923 התחיל המשבר הכלכלי הגדול בגרמניה, והיתה אינפלציה עצומה. המשכתי בלימודי וב 1929 סיימתי בית ספר תיכון ועשיתי בגרות, באותו הזמן נכנסתי לתנועת נוער ציונית- בלו- ויסי- שהמטרה הסופית שם הייתה לעלות ארצה, ואף התחייבנו לכך. התוכנית שלי הייתה ללמוד לימודי גבוהים בשביל לעסוק בכך בארץ. התחלתי ללמוד הוראה, מתמטיקה, וכימיה במקביל. תוך כדי קיבלתי הצעה לצאת לקורס חינוך של מריה מונטסורי ברומא, שעד היום הגישה והמתודיקה שלה בחינוך נחשבים כמובילים. עיקר התשלום לנסיעה וללמודים מומן ע"י משפחת קרפשיין, שעבדתי אצלם בשמירה על הילדים.
את השנים 31,32,33 למדתי בקלן, הוראה, מתמטיקה, כימיה ופיזיקה. הייתה לי תוכנית ללמוד ישר לתואר שני, אבל אז כבר עלה היטלר לשלטון, והחלו ההגבלות על לימודים ליהודים. הפרופסור שלי הציע לי לגמור לפחות א התואר הראשון כדי שיהיה לי משהו ביד וכך אומנם עשיתי. לאחר שגמרי את התואר הראשון התכוננתי לעלות לארץ אבל חיכיתי לסידורי הסרטיפיקט. בשנת 1933 הציעו לי לנסוע לשטרסבורג (על גבול צרפת גרמניה) כדי לטפל בילדים פליטים יהודים מגרמניה שנאלצו לברוח. שם הייתי כחצי שנה ונתקלתי בפעם הראשונה בפליטים שעברו התעללות בגרמניה והצליחו לברוח (על הגשר בין באדן-באדן לשטרסבורג). הקהילה היהודית בשטרסבורג היא שאמצה וטיפלה בילדים. על עבודה זו לא קיבלתי שום כסף. הרגשתי מה קורה עם כל החוקים נגד היהודים, והרדיפות, והחלטתי שזה הזמן לעזוב את גרמניה. בינתיים, אבא שלי, החליט להעביר כסף ותכשיטים להולנד משום שהאדמה בגרמניה כבר בערה. לאחר כחצי שנה, יצאה הוראה מהשלטון הנאצי שאסור להוציא כסף ותכשיטים מגרמניה, וצפוי עונש מות למי שלא יציית להוראה. אבא שלי ניבהל, והחליט לנסוע להולנד להוציא את הכסף ולהחזיר לגרמניה- דבר שהיה כרוח בסכנה רבה, הוא לקח אותי איתו, להולנד. הוצאנו את הכסף (זהב ותכשיטים) וחזרנו בפחד ומתח גדול לגרמניה. אבא שלי החזיר את הכסף לבנקים בגרמניה, ומאז כמובן לא ראינו אותו לעולם. היטלר הישתלט על השילטון יותר ויותר, וב1 באפריל 1933 יצאו בגדול כל החוקים נגד היהודים.
פיטרו את כל הרופאים היהודים, הדוקטורים והפרופסורים מהאוניברסיטאות וגם את הסטודנטים העיפו. אני הספקי לגמור את התואר הראשון במתמטיקה, כימיה וחינוך. חזרתי לונעיקל, עבדתי בתנועה שניקראה "עכשיו קדימה" וחיכיתי לאפשרות לעלות ארצה, עליה לארץ הייתה סגורה על ידי הבריטים. יום אחד החלטתי לנסוע לברלין למשרדי הקרן הקיימת, והחלטתי שמאחר שעבדתי בשבילם, הם בודאי יעזרו לי להשיג סרטיפיקט.
בברלין בעצם נפל הפור,- שם היה נאום של היטלר, אחד מבני המשפחה שאצלה התארחתי שכנע אותי ללכת לשמוע את הנאום, וזה היה ממש נורא כשהוא אמר את כל הדברים שהוא מתכוון לעשות עם היהודים.
באותו לילה החלטתי שאני חייבת לעזוב את גרמניה.
למחרת חזרתי למשרדי הקק"ל, ושם פקידה אחת אמרה לי שאם אני סטודנטית אוכל לקבל סרטיפיקט של סטודנט, אבל שאעזוב מהר, כי מי יודע אם ומתי ישנו את החוקים.
וכך חזרתי לוואןאייקל, והודעתי להורים שאני עוזבת לארץ ישראל.
בינתיים, המצב של משפחת ברנר (בעלי פוטו ברנר) הלך ונעשה קשה. הרסו להם את החנויות (3 חנויות) ורדפו אותם.
ואז החלט במשפחה שאני אקח את שני הילדים שלהם (נתן וקלמן) איתי. אחותי, ני ליוותה אותי עם הילדים עד טריאסט ברכבת.
הרכבת עברה מגרמניה – שוויץ – איטליה (טריאסט). בגבול הייתה בעיה שלילדים היו פספורטים אחרים מאשר לי, והחזיקו אותנו בגבול יום שלם בגלל זה, עם המון בדיקות.
בטריאסט – נטי חזרה הביתה, ואני עליתי עם הילדים לאניה.
נסעתי עם הילדים כ- 3 ימים עד ברנדיזי, שם – עלו ההורים שלהם על האניה.
הנסיעה היתה קשה מאוד והילדים היו שובבים מאוד.
אחרי נסיעה של עוד כ- 5 ימים הגענו לנמל חיפה.
אני נכנסתי עם פספורט של סטודנט, ויוכבד וליאו ברנר באו עם כסף שבזכותו הם קיבלו סרטיפיקט.
אחרי כשבוע, נסעתי לירושלים, הייתה לי תכנית להמשיך ללמוד לתואר שני (בהסכמת הורי)
בירושלים היו לי כמה וכמה כתובות של חברים שכבר היו שם.
הצטרכתי לעשות בחינת כניסה לאוניברסיטה., הפרופסור שהיה צריך לבחון אותי, שמע מאיזו אוניברסיטה באתי, ואיזה פרופסור היה לי שם, הוא ויתר לי על הבחינה והכניס אותי לאוניברסיטה
בינתיים הסתובבתי בירושלים. היו שם הרבה סטודנטים צעירים מגרמניה, שלא הגיעו לארץ בגלל ציונות, אלא פשוט לא היה להם מקום אחר ללכת. ואני מאוד לא אהבתי את האווירה שם.
במקרה לגמרי, פגשתי באחת משוטטויות בירושלים את מנחם בדר.
בדר, היה שליח הקרן הקיימת מהארץ ובתור פעילה בקרן הקיימת הכרתי אותו.
הוא היה גם חבר קיבוץ מזרע. והוא הציע לי לבוא איתו למזרע. ומאז – פברואר 1934, אני במזרע.
הלילה הראשון במזרע:
הגעתי עם בדר – באוטובוס, לאחר נסיעה של כ- 4 שעות. דרך ג'נין לעפולה, ומשם למזרע.
בדר הביא אותי לסדרן האורחים והוא סידר לי מיטה בצריף שגר בו זוג, אבל האישה לא הייתה.
הייתי עייפה מאוג ושכבתי באחת המיטות. באמצע הלילה התעוררתי כשאדם "זר" נכנס לצריף. נבהלתי, היה לו ראש מלא שיער... זה היה טושק. הוא הרגיע אותי, והלכתי לישון עד הבוקר.
למחרת קמתי מוקדם. סדרן העבודה חיכה לי ושלח אותי לזרוע בשדה. העגלון הלך עם סוסים קדימה ופתח תלם ואני הלכתי אחריו ופיזרתי זרעים לתוך התלמים.
לא הייתה לי שום הכשרה, והכנה, היום היה ארוך, הפרטנר שלי לעבודה (ישראל להב) לא ידע גרמנית ואני לא ידעתי פולנית כך שאפילו לא יכולנו לתקשר, הייתי עייפה מאוד, אבל – חלוצה, כמו שרציתי.
אחרי זמן הכניסו אותי למטבח, כנראה בגלל הרגלים הפצועות (העבודה הזו ללא נעליים מתאימות. והיו לי פצעים ברגלים מההליכה).
לאט לאט הכרתי את הרגלי הקיבוץ, ולהבין את אורח החיים, למרות שחלק מהחברים שבאו לפני לא התייחס ממש טוב. יש לציין שהייתי ה"יקית" הראשונה במזרע.
עברתי לגור באוהל עם שולה קרל, שבאה גם היא מגרמניה, אך לא הכרנו קודם, והיא באה כבר עם תואר דוקטור.
לאט לאט החלו להופיע "יקים" נוספים, שלא היו אפילו בתנועת נוער, ולא בדיוק הבינו לאן הגיעו.
העבודה במטבח היתה מאוד קשה עם סירים גדולים שהיה צריך להכניס לתנורים. ואני בכלל רציתי עבודה "חלוצית" בחקלאות, בייצור, ושמעתי שהעבודה הכי חלוצית היא ברפת.
החיים החברתיים בקיבוץ מאוד מצאו חן בעיני. בערב התאספו בחדר האוכל שרק נבנה, הקשיבו לרדיו היחידי שהיה בקיבוץ. שיחקו ושוחחו ושרו או רקדו.
משה, שהתקרא מוניק, לא היה בקיבוץ. הוא היה באותו זמן קבלן (מטעם הקיבוץ) של בנית 7 בנינים בת"א (אחת הדרכים להרוויח כסף).
בינתיים התקרב פורים.
בת"א התכוננו לחוג את החג תהלוכת מסכות – עדלאידע כשדיזינגוף (ראש העיר של ת"א) רוכב בראש על סוסה לבנה
כל הקיבוץ נסע לת"א לעדלאידע זו, במשאית.
אני נסעתי מקודם לחברים בת"א.
בת"א הסתובבתי עם חברים, ברח' הרצל, ומולי בחור צעיר עם חולצה כחולה ושרוך לבן, נגש אלי ואומר לי ביידיש: "נכון שאת הבחורה הגרמניה שבאה לקיבוץ שלי?" והזמין אותי לחזור עם המשאית של הקיבוץ, בערב, וכך היה, ומאז אנחנו ביחד. מאוד הרשים אותי איך הוא שר יפה כל הדרך.
התחלנו לחיות ביחד. לא היה לנו כל כך חשוב להתחתן כדת וכדין. משה (מוניק) גם לא היה יכול להתחתן, משום שנתן את זהותו לחבר קיבוץ (יגר) שהרג ערבי בשמירה, ונאלץ להסתתר ולברוח מהשלטונות הבריטים ומנקמת דם ערבית.
בינתיים נכנסתי להריון, ולמשה היה חשוב מאוד להתחתן לפני הולדת התינוק.
בינתיים עורכי הדין של ה"הגנה" הצליחו לסדר למשה תעודות חדשות והוא היה יכול להתחתן, אבל אני כבר הייתי ביניים בהריון מתקדם ולא היה מתאים שאעמוד מתחת לחופה, אז בחורה אחרת עמדה במקומי ובשמי, וכך יצא שהיינו נשואים.
ספור נוסף בקשר לצורת הנישואין של אז:
"ברטה אחותו של משה, הגיעה לארץ בתור "ספורטאית" של המכביה והייתה אמורה לחזור לפולין, אבל נשארה בארץ בתור בלתי לגלית.
כדי להפוך את שהותה בארץ ללגלית הייתה אפשרות לחתן אותה עם תושב הארץ. וכך היה.
נמצא בחור שלא היה יכול הלתחתן עם אתו בגלל שהיא הגיע לארץ על אותו סרטיפיקט עם בחור אחר שלו היתה נשואה נשואים פיקטיביים כדי לעלות לארץ, ואחר כך הוא נעלם, ולא יכלה להתגרש ממנו.
וכך ברטה התחתנה עם אותו בחור וקיבלה את הניירות להשאר בארץ – בחור זה היה הנק אשל.
מוניק (משה) בעלי, בתוקף תפקידיו בקיבוץ, היה מקורב לבעיות האישיות ביותר של חברים שיהיו כרוכות גם בכסף, כמו ביצוע הפלות, ומשה היה עוזר לכל נזקק ונזקקת בדיסקרטיות מלאה.
ב- 1936 נולדה בתנו הבכורה, רעיה.
ב 1939 נסע משה (מוניק) בשליחות לפולין, לנסות לשכנע הורים של חברים בקיבוץ, למסור את כספם לקרן השומר הצעיר בארץ, וכסף זה יישמר עבורם עד עלייתם לארץ. ענני המלחמה כבר היו באוויר אבל עדיין הייתה תקווה ואמונה שמה שהתרחש אחר כך – לא מתרחש.
אמא שלי נתנה לי כסף להצטרף למשה עם רעיה – שהייתה בת שנתיים וחצי.
וכך נסענו לפולין וביקרנו את משפחתו של משה בקרקוב. שם השארנו את רעיה עם הסבא וסבתא והדודה, ו"קפצנו" ללונדון לבקר את אחי.
בינתיים המצב הביטחוני הלך והחמיר, ושגרירות בריטניה בפולין (אנחנו היינו נתינים בריטים) שלחה לנו אזהרות שעלינו לעזוב את פולין, משום שעומדת לפרוץ מלחמה. באזהרה השלישית הם שלחו מסכות גז והודיעו לנו שהם לא אחראים יותר לגורלנו, ואז נפרדנו ועלינו על אניה בקוסטנצה. בדרך לנמל נסענו ברכבת שהייתה מלאה חיילים פולנים שנסעו לחזית.
כשהינו על האניה (1.9.1939) התחילה הפלישה הגרמנית לפולין.
ב- 1942 נולד בנינו השני ישעיהו. קראנו לו ע"ש אחיו של משה, שנשאר עם משפחתו בקרקוב ונספה שם עם משפחתו והוריו.
ב- 1946 נולדה בתנו יעל.
ב- 1949 נולד בננו פנחס – ששמו הוא ע"ש אביו של משה.
הטראומה הקשה ביותר שעברנו הייתה מחלתו ומותו של ישעיהו.
בשנת 1954, חלה ישעיהו בגידול סרטני בראש. לאחר שני ניתוחים והקרנות וסבל נוראי, הוא נפטר ב- 1955.
שמואליק
ב- 1942 הגיע למזרע קבוצת ילדים פליטים שיצאו מפולין בעסקה מול הגרמנים, דרך טהרן, ונקראט מאז ילדי טהרן.
מהחוברת
הגעתי לקיבוץ בעצם מתנועת נוער והיה לי רצון עז להגיע לעבודה יצרנית/חלוצית
73 שנות חיי במזרע
וכך הגעתי לרצון להכנס לעבודה ברפת, העבודה ברפת היתה אז מאוד יוקרתית, ולי בתור "חדשה" לא מהרו לתת לעבוד שם.
לבסוף אמרו שאם אדע לחלוב (ביד) אוכל להכנס לעבוד ברפת. וכך הלכתי אחרי העבודה ללמוד ולהתאמן לחלוב ביד, ובסופו של דבר נכנסתי לעבוד ברפת.
העבודה היתה קשה מאוד. שלוש פעמים ביום היה צריך להכנס לחלוב את הפרות, לכל אחד היו כ- 8 פרות שהוא היה אחראי על חליבתן 3 פעמים ביממה, כמובן בשעות לא רגילות, היה מעט זמן רצוף לישון או לפעולות אחרות וגם לילדים, נוסף לכך היה צורך להוציא את הזבל במריצות, לחלק אוכל לפרות (עם עגלה וקופסא ביד) ללכת עם הפרות למרעה וכו', מידי פעם הייתי נוסעת לבשל לפלחים שעבדו בשדות רחוק מהבית.
ב- 1942 עם לידתו של ישעיהו, הפסקתי לעבוד ברפת והתחלתי לעבוד בחדר האוכל של המוסד החינוכי שאך זה הוקם במזרע.
בין לבין גייסו אותי לקומונה. הקומונה היתה קומונה א. פעם בשבוע, היו כל החברים זורקים את כל הבגדים לכביסה, וכשהבגדים הגיעו מהכביסה נקיים, היו מחלקים אותם לחברים לפי החלטת הקומונרית – סתם לפי מה שבא להם.
מכל מיני סיבות החליטו (לא לפני ויכוחים רבים) לעבור לקומונה ב', שאז כבר חילקו את הבגדים לפי הגודל של האנשים.
סיפור ביניים: אני הבאתי איתי מזוודה מלאה בגדים טובים. כמו שנכנסתי לקיבוץ, מסרתי הכל לקומונה, ויותר לא ראיתי את הבגדים האלה, רק מידי פעם הייתי רואה אותם על מישהי כזאת או אחרת שהיתה צריכה לנסוע העירה, ועקב כך זקוקה לבגדים יותר יפים.
קרה המקרה, (אמא שלי גרה בחיפה) שאמא שלי ראתה מרחוק אחת השמלות המוכרות לה, ורצה את כל הרחוב עם הקריאה: פני, פני, עד שהתברר שזו מישהי אחרת.
לאבא היתה חנות רהיטים גדולה מאוד עם מחסן גדול ששמש לנו בתור ילדים, מגרש למשחקים.
חיינו בבית גדול שהיה שייך לנו, שהיו בו 7 חדרים והיו לנו 2 עוזרות בית. החיים עברו כמו אצל כל המשפחות היהודיות, הבורגניות, בנוחיות די רבה.
אמא באה מפולין ואבא משלזיה עליונה (פעם פולין פעם גרמניה). הבית היה שומר מסורת אדוק למדי.
במלחמת העולם הראשונה, 1914, החליטו הורי לעזוב את ונעיקל, בגלל הקרבה לאסן שהיה בה סיכוי לסכנה גדולה יותר (בגלל תעשיית הנשק), ועברנו לדורטמונד, בדורטמונד הלכתי לבית ספר יהודי. היינו בדורטמונד עד 1918, ההורים נסעו יום יום לונעיקל, להחזיק ולמכור בחנות, המשכנו את החיים בונעיקל.
בשנים 1924-1923 התחיל המשבר הכלכלי הגדול בגרמניה, והיתה אינפלציה עצומה. המשכתי בלימודי וב 1929 סיימתי בית ספר תיכון ועשיתי בגרות, באותו הזמן נכנסתי לתנועת נוער ציונית- בלו- ויסי- שהמטרה הסופית שם הייתה לעלות ארצה, ואף התחייבנו לכך. התוכנית שלי הייתה ללמוד לימודי גבוהים בשביל לעסוק בכך בארץ. התחלתי ללמוד הוראה, מתמטיקה, וכימיה במקביל. תוך כדי קיבלתי הצעה לצאת לקורס חינוך של מריה מונטסורי ברומא, שעד היום הגישה והמתודיקה שלה בחינוך נחשבים כמובילים. עיקר התשלום לנסיעה וללמודים מומן ע"י משפחת קרפשיין, שעבדתי אצלם בשמירה על הילדים.
את השנים 31,32,33 למדתי בקלן, הוראה, מתמטיקה, כימיה ופיזיקה. הייתה לי תוכנית ללמוד ישר לתואר שני, אבל אז כבר עלה היטלר לשלטון, והחלו ההגבלות על לימודים ליהודים. הפרופסור שלי הציע לי לגמור לפחות א התואר הראשון כדי שיהיה לי משהו ביד וכך אומנם עשיתי. לאחר שגמרי את התואר הראשון התכוננתי לעלות לארץ אבל חיכיתי לסידורי הסרטיפיקט. בשנת 1933 הציעו לי לנסוע לשטרסבורג (על גבול צרפת גרמניה) כדי לטפל בילדים פליטים יהודים מגרמניה שנאלצו לברוח. שם הייתי כחצי שנה ונתקלתי בפעם הראשונה בפליטים שעברו התעללות בגרמניה והצליחו לברוח (על הגשר בין באדן-באדן לשטרסבורג). הקהילה היהודית בשטרסבורג היא שאמצה וטיפלה בילדים. על עבודה זו לא קיבלתי שום כסף. הרגשתי מה קורה עם כל החוקים נגד היהודים, והרדיפות, והחלטתי שזה הזמן לעזוב את גרמניה. בינתיים, אבא שלי, החליט להעביר כסף ותכשיטים להולנד משום שהאדמה בגרמניה כבר בערה. לאחר כחצי שנה, יצאה הוראה מהשלטון הנאצי שאסור להוציא כסף ותכשיטים מגרמניה, וצפוי עונש מות למי שלא יציית להוראה. אבא שלי ניבהל, והחליט לנסוע להולנד להוציא את הכסף ולהחזיר לגרמניה- דבר שהיה כרוח בסכנה רבה, הוא לקח אותי איתו, להולנד. הוצאנו את הכסף (זהב ותכשיטים) וחזרנו בפחד ומתח גדול לגרמניה. אבא שלי החזיר את הכסף לבנקים בגרמניה, ומאז כמובן לא ראינו אותו לעולם. היטלר הישתלט על השילטון יותר ויותר, וב1 באפריל 1933 יצאו בגדול כל החוקים נגד היהודים.
פיטרו את כל הרופאים היהודים, הדוקטורים והפרופסורים מהאוניברסיטאות וגם את הסטודנטים העיפו. אני הספקי לגמור את התואר הראשון במתמטיקה, כימיה וחינוך. חזרתי לונעיקל, עבדתי בתנועה שניקראה "עכשיו קדימה" וחיכיתי לאפשרות לעלות ארצה, עליה לארץ הייתה סגורה על ידי הבריטים. יום אחד החלטתי לנסוע לברלין למשרדי הקרן הקיימת, והחלטתי שמאחר שעבדתי בשבילם, הם בודאי יעזרו לי להשיג סרטיפיקט.
בברלין בעצם נפל הפור,- שם היה נאום של היטלר, אחד מבני המשפחה שאצלה התארחתי שכנע אותי ללכת לשמוע את הנאום, וזה היה ממש נורא כשהוא אמר את כל הדברים שהוא מתכוון לעשות עם היהודים.
באותו לילה החלטתי שאני חייבת לעזוב את גרמניה.
למחרת חזרתי למשרדי הקק"ל, ושם פקידה אחת אמרה לי שאם אני סטודנטית אוכל לקבל סרטיפיקט של סטודנט, אבל שאעזוב מהר, כי מי יודע אם ומתי ישנו את החוקים.
וכך חזרתי לוואןאייקל, והודעתי להורים שאני עוזבת לארץ ישראל.
בינתיים, המצב של משפחת ברנר (בעלי פוטו ברנר) הלך ונעשה קשה. הרסו להם את החנויות (3 חנויות) ורדפו אותם.
ואז החלט במשפחה שאני אקח את שני הילדים שלהם (נתן וקלמן) איתי. אחותי, ני ליוותה אותי עם הילדים עד טריאסט ברכבת.
הרכבת עברה מגרמניה – שוויץ – איטליה (טריאסט). בגבול הייתה בעיה שלילדים היו פספורטים אחרים מאשר לי, והחזיקו אותנו בגבול יום שלם בגלל זה, עם המון בדיקות.
בטריאסט – נטי חזרה הביתה, ואני עליתי עם הילדים לאניה.
נסעתי עם הילדים כ- 3 ימים עד ברנדיזי, שם – עלו ההורים שלהם על האניה.
הנסיעה היתה קשה מאוד והילדים היו שובבים מאוד.
אחרי נסיעה של עוד כ- 5 ימים הגענו לנמל חיפה.
אני נכנסתי עם פספורט של סטודנט, ויוכבד וליאו ברנר באו עם כסף שבזכותו הם קיבלו סרטיפיקט.
אחרי כשבוע, נסעתי לירושלים, הייתה לי תכנית להמשיך ללמוד לתואר שני (בהסכמת הורי)
בירושלים היו לי כמה וכמה כתובות של חברים שכבר היו שם.
הצטרכתי לעשות בחינת כניסה לאוניברסיטה., הפרופסור שהיה צריך לבחון אותי, שמע מאיזו אוניברסיטה באתי, ואיזה פרופסור היה לי שם, הוא ויתר לי על הבחינה והכניס אותי לאוניברסיטה
בינתיים הסתובבתי בירושלים. היו שם הרבה סטודנטים צעירים מגרמניה, שלא הגיעו לארץ בגלל ציונות, אלא פשוט לא היה להם מקום אחר ללכת. ואני מאוד לא אהבתי את האווירה שם.
במקרה לגמרי, פגשתי באחת משוטטויות בירושלים את מנחם בדר.
בדר, היה שליח הקרן הקיימת מהארץ ובתור פעילה בקרן הקיימת הכרתי אותו.
הוא היה גם חבר קיבוץ מזרע. והוא הציע לי לבוא איתו למזרע. ומאז – פברואר 1934, אני במזרע.
הלילה הראשון במזרע:
הגעתי עם בדר – באוטובוס, לאחר נסיעה של כ- 4 שעות. דרך ג'נין לעפולה, ומשם למזרע.
בדר הביא אותי לסדרן האורחים והוא סידר לי מיטה בצריף שגר בו זוג, אבל האישה לא הייתה.
הייתי עייפה מאוג ושכבתי באחת המיטות. באמצע הלילה התעוררתי כשאדם "זר" נכנס לצריף. נבהלתי, היה לו ראש מלא שיער... זה היה טושק. הוא הרגיע אותי, והלכתי לישון עד הבוקר.
למחרת קמתי מוקדם. סדרן העבודה חיכה לי ושלח אותי לזרוע בשדה. העגלון הלך עם סוסים קדימה ופתח תלם ואני הלכתי אחריו ופיזרתי זרעים לתוך התלמים.
לא הייתה לי שום הכשרה, והכנה, היום היה ארוך, הפרטנר שלי לעבודה (ישראל להב) לא ידע גרמנית ואני לא ידעתי פולנית כך שאפילו לא יכולנו לתקשר, הייתי עייפה מאוד, אבל – חלוצה, כמו שרציתי.
אחרי זמן הכניסו אותי למטבח, כנראה בגלל הרגלים הפצועות (העבודה הזו ללא נעליים מתאימות. והיו לי פצעים ברגלים מההליכה).
לאט לאט הכרתי את הרגלי הקיבוץ, ולהבין את אורח החיים, למרות שחלק מהחברים שבאו לפני לא התייחס ממש טוב. יש לציין שהייתי ה"יקית" הראשונה במזרע.
עברתי לגור באוהל עם שולה קרל, שבאה גם היא מגרמניה, אך לא הכרנו קודם, והיא באה כבר עם תואר דוקטור.
לאט לאט החלו להופיע "יקים" נוספים, שלא היו אפילו בתנועת נוער, ולא בדיוק הבינו לאן הגיעו.
העבודה במטבח היתה מאוד קשה עם סירים גדולים שהיה צריך להכניס לתנורים. ואני בכלל רציתי עבודה "חלוצית" בחקלאות, בייצור, ושמעתי שהעבודה הכי חלוצית היא ברפת.
החיים החברתיים בקיבוץ מאוד מצאו חן בעיני. בערב התאספו בחדר האוכל שרק נבנה, הקשיבו לרדיו היחידי שהיה בקיבוץ. שיחקו ושוחחו ושרו או רקדו.
משה, שהתקרא מוניק, לא היה בקיבוץ. הוא היה באותו זמן קבלן (מטעם הקיבוץ) של בנית 7 בנינים בת"א (אחת הדרכים להרוויח כסף).
בינתיים התקרב פורים.
בת"א התכוננו לחוג את החג תהלוכת מסכות – עדלאידע כשדיזינגוף (ראש העיר של ת"א) רוכב בראש על סוסה לבנה
כל הקיבוץ נסע לת"א לעדלאידע זו, במשאית.
אני נסעתי מקודם לחברים בת"א.
בת"א הסתובבתי עם חברים, ברח' הרצל, ומולי בחור צעיר עם חולצה כחולה ושרוך לבן, נגש אלי ואומר לי ביידיש: "נכון שאת הבחורה הגרמניה שבאה לקיבוץ שלי?" והזמין אותי לחזור עם המשאית של הקיבוץ, בערב, וכך היה, ומאז אנחנו ביחד. מאוד הרשים אותי איך הוא שר יפה כל הדרך.
התחלנו לחיות ביחד. לא היה לנו כל כך חשוב להתחתן כדת וכדין. משה (מוניק) גם לא היה יכול להתחתן, משום שנתן את זהותו לחבר קיבוץ (יגר) שהרג ערבי בשמירה, ונאלץ להסתתר ולברוח מהשלטונות הבריטים ומנקמת דם ערבית.
בינתיים נכנסתי להריון, ולמשה היה חשוב מאוד להתחתן לפני הולדת התינוק.
בינתיים עורכי הדין של ה"הגנה" הצליחו לסדר למשה תעודות חדשות והוא היה יכול להתחתן, אבל אני כבר הייתי ביניים בהריון מתקדם ולא היה מתאים שאעמוד מתחת לחופה, אז בחורה אחרת עמדה במקומי ובשמי, וכך יצא שהיינו נשואים.
ספור נוסף בקשר לצורת הנישואין של אז:
"ברטה אחותו של משה, הגיעה לארץ בתור "ספורטאית" של המכביה והייתה אמורה לחזור לפולין, אבל נשארה בארץ בתור בלתי לגלית.
כדי להפוך את שהותה בארץ ללגלית הייתה אפשרות לחתן אותה עם תושב הארץ. וכך היה.
נמצא בחור שלא היה יכול הלתחתן עם אתו בגלל שהיא הגיע לארץ על אותו סרטיפיקט עם בחור אחר שלו היתה נשואה נשואים פיקטיביים כדי לעלות לארץ, ואחר כך הוא נעלם, ולא יכלה להתגרש ממנו.
וכך ברטה התחתנה עם אותו בחור וקיבלה את הניירות להשאר בארץ – בחור זה היה הנק אשל.
מוניק (משה) בעלי, בתוקף תפקידיו בקיבוץ, היה מקורב לבעיות האישיות ביותר של חברים שיהיו כרוכות גם בכסף, כמו ביצוע הפלות, ומשה היה עוזר לכל נזקק ונזקקת בדיסקרטיות מלאה.
ב- 1936 נולדה בתנו הבכורה, רעיה.
ב 1939 נסע משה (מוניק) בשליחות לפולין, לנסות לשכנע הורים של חברים בקיבוץ, למסור את כספם לקרן השומר הצעיר בארץ, וכסף זה יישמר עבורם עד עלייתם לארץ. ענני המלחמה כבר היו באוויר אבל עדיין הייתה תקווה ואמונה שמה שהתרחש אחר כך – לא מתרחש.
אמא שלי נתנה לי כסף להצטרף למשה עם רעיה – שהייתה בת שנתיים וחצי.
וכך נסענו לפולין וביקרנו את משפחתו של משה בקרקוב. שם השארנו את רעיה עם הסבא וסבתא והדודה, ו"קפצנו" ללונדון לבקר את אחי.
בינתיים המצב הביטחוני הלך והחמיר, ושגרירות בריטניה בפולין (אנחנו היינו נתינים בריטים) שלחה לנו אזהרות שעלינו לעזוב את פולין, משום שעומדת לפרוץ מלחמה. באזהרה השלישית הם שלחו מסכות גז והודיעו לנו שהם לא אחראים יותר לגורלנו, ואז נפרדנו ועלינו על אניה בקוסטנצה. בדרך לנמל נסענו ברכבת שהייתה מלאה חיילים פולנים שנסעו לחזית.
כשהינו על האניה (1.9.1939) התחילה הפלישה הגרמנית לפולין.
ב- 1942 נולד בנינו השני ישעיהו. קראנו לו ע"ש אחיו של משה, שנשאר עם משפחתו בקרקוב ונספה שם עם משפחתו והוריו.
ב- 1946 נולדה בתנו יעל.
ב- 1949 נולד בננו פנחס – ששמו הוא ע"ש אביו של משה.
הטראומה הקשה ביותר שעברנו הייתה מחלתו ומותו של ישעיהו.
בשנת 1954, חלה ישעיהו בגידול סרטני בראש. לאחר שני ניתוחים והקרנות וסבל נוראי, הוא נפטר ב- 1955.
שמואליק
ב- 1942 הגיע למזרע קבוצת ילדים פליטים שיצאו מפולין בעסקה מול הגרמנים, דרך טהרן, ונקראט מאז ילדי טהרן.
מהחוברת
הגעתי לקיבוץ בעצם מתנועת נוער והיה לי רצון עז להגיע לעבודה יצרנית/חלוצית
73 שנות חיי במזרע
וכך הגעתי לרצון להכנס לעבודה ברפת, העבודה ברפת היתה אז מאוד יוקרתית, ולי בתור "חדשה" לא מהרו לתת לעבוד שם.
לבסוף אמרו שאם אדע לחלוב (ביד) אוכל להכנס לעבוד ברפת. וכך הלכתי אחרי העבודה ללמוד ולהתאמן לחלוב ביד, ובסופו של דבר נכנסתי לעבוד ברפת.
העבודה היתה קשה מאוד. שלוש פעמים ביום היה צריך להכנס לחלוב את הפרות, לכל אחד היו כ- 8 פרות שהוא היה אחראי על חליבתן 3 פעמים ביממה, כמובן בשעות לא רגילות, היה מעט זמן רצוף לישון או לפעולות אחרות וגם לילדים, נוסף לכך היה צורך להוציא את הזבל במריצות, לחלק אוכל לפרות (עם עגלה וקופסא ביד) ללכת עם הפרות למרעה וכו', מידי פעם הייתי נוסעת לבשל לפלחים שעבדו בשדות רחוק מהבית.
ב- 1942 עם לידתו של ישעיהו, הפסקתי לעבוד ברפת והתחלתי לעבוד בחדר האוכל של המוסד החינוכי שאך זה הוקם במזרע.
בין לבין גייסו אותי לקומונה. הקומונה היתה קומונה א. פעם בשבוע, היו כל החברים זורקים את כל הבגדים לכביסה, וכשהבגדים הגיעו מהכביסה נקיים, היו מחלקים אותם לחברים לפי החלטת הקומונרית – סתם לפי מה שבא להם.
מכל מיני סיבות החליטו (לא לפני ויכוחים רבים) לעבור לקומונה ב', שאז כבר חילקו את הבגדים לפי הגודל של האנשים.
סיפור ביניים: אני הבאתי איתי מזוודה מלאה בגדים טובים. כמו שנכנסתי לקיבוץ, מסרתי הכל לקומונה, ויותר לא ראיתי את הבגדים האלה, רק מידי פעם הייתי רואה אותם על מישהי כזאת או אחרת שהיתה צריכה לנסוע העירה, ועקב כך זקוקה לבגדים יותר יפים.
קרה המקרה, (אמא שלי גרה בחיפה) שאמא שלי ראתה מרחוק אחת השמלות המוכרות לה, ורצה את כל הרחוב עם הקריאה: פני, פני, עד שהתברר שזו מישהי אחרת.